פרקי היסטוריה של מגשימים

ראשי >היסטוריה
18.04.2009 (04:50)
 

 

העלייה על הקרקע

מייסדי המושב היו צעירים, חיילים משוחררים שלחמו למען תקומת ישראל בחירוף נפש. חלקם באו מארצות הגולה לאחר החורבן הגדול. הם עמדו לקבל את הנס: את הזכות הכבירה להגשים חלום, להיות מבין המגשימים של הרעיון הציוני הלכה למעשה. כל עתידם לפניהם במדינה הקמה תוך סערה ורוח קרב. המלחמה הארוכה עמדה בפני סיום, היישוב היהודי ליקק את פצעיו לאחר שאחוז אחד מבניו נפל במערכה על התקומה. שנת 1949 עמדה בפתח.הייתה זו שנת ההבטחה הגדולה. שנה בה התגשמו רבים ממאווייה של הציונות שנחסמו באיבם בשל גזירות הספר הלבן: עליה המונית והתיישבות המונית. על שנה זו מספר משה וגנר שהיה שותף להגשמת המאוויים:

"בשנת 1949 התחילו לשחרר לוחמים מן הצבא, פירקו יחידות. בקרב הלוחמים החלו דיבורים: מה עושים? לאן הולכים? היינו בצבא והיינו רגילים לא לדאוג, שהרי, יש אוכל, יש בגדים, ופתאום אנחנו לבד וצריכים לדאוג לעצמנו. הבית שלי היה הצבא. באותה תקופה הקימו את צבא הקבע, חלק מחברינו הצטרפו אליו. אחר כך הוקמו משרדי ממשלה כי קמה מדינה והיו צריכים פקידים. ברקע כל אלו הייתה פנייה נוספת מבן גוריון כי יש ליישב את הארץ. היה אצלנו בחור אחד, שיזם גרעין להתיישבות חקלאית. הוא פנה למוסדות, אירגן, רשם ומכל גדוד חמישים וארבע התאספו עשרים אנשים. פנינו לתנועת המושבים, רצינו להתיישב באיזור הזה, אדמות יהוד. ראינו את המקום הזה כמרכז, בקרבת מה לתל אביב, דרומה לפתח תקווה. אמרנו לעצמנו כי זה מקום עם עתיד. סביב היו שדות ופרדסים, ובקרקעות ההן שום דבר, מדבר. לא רחוק שכנה העיירה הריקה יהודיה שהערבים ברחו ממנה"

ואכן, כמה צעירים משוחררים הצטרפו אל הגרעין המתהווה והולך לקראת העלייה אל הקרקע. ביניהם ישראל נוימרק:

 "השתחררתי ביולי 1949. שירתתי בגבעתי, גדוד חמישים ואחד, בדרום. נודע לי שמתארגנת קבוצה הרוצה להקים מושב. שאלתי את אשתי מה דעתה על השתייכות לקבוצה שרוצה להקים מושב. היא אמרה "השתגעת?" השבתי לה כי במושב צעיר יהיה יותר קל להגיע למשהו. קודם כל אני אהיה עצמאי ואני אוכל לעבוד כמה שאני רוצה כדי להגיע למשהו,  חיינו חיים עירוניים. בחרתי משהו שאיני מכיר את טיבו. ערכתי כמה בירורים ואמרו לי שיהיו מדריכים שידריכו את האנשים. הסתבר כי המושב החדש יועד לחיילים משוחררים.  הם אמרו "תקימו מושב". לא הכרתי אף אחד מהאנשים שהלכו להקים את המושב, רק בפגישה הכרתי אותם, מה גם שהסתבר כי עלינו לשלם עבור ההתיישבות הזו"

 

חברי העלייה לקרקע נפגשו בבוקרו של יום שבת, ברחוב העלייה בתל אביב. היה זה בסתיו, חודש ספטמבר 1949. הם התארגנו לנסיעה למקום בניית הישוב על מנת להניח את היסודות למבנה הראשון: חדר האוכל המשותף. הם היו חמישה: ישראל נוימרק. שוחט, היחידי שידע בערך היכן מיקומו של האתר ומי שאירגן את הקבוצה. מרכוס, בעל משאית אותה נתן ליישוב כחלק מהתשלום, וכן יגאל מינצר ויוסף שטפל. חברי הקבוצה עלו על המשאית כששוחט אומר שהוא יודע בערך היכן המקום, הם תעו מעט בדרך וחיפשו את המקום כשעתיים.

 "העמסנו את המשאית במלט, חצץ ומים בחביות" מספר ישראל נוימרק: "יצאנו לחפש את המקום המיועד לבניית מגשימים. פרדסים עמדו סביב הקרקע המיועדת שהייתה חשופה. שכן שם בית חולים צבאי תת קרקעי. המקום עומד בגבול מושב מגשימים של היום, לא רחוק מהבית של משפחת עינב. לקח לנו זמן למצוא את המקום. ולאחר שמצאנו אותו, עבדנו במשך כל היום ביציקת היסודות של חדר האוכל. הרעיון שעמד באוויר היה הקמת מושב שיתופי. כחצי שנה לקח לנו לסיים את העבודה. כאשר ירדה החשכה, המשכנו לעבוד לאור פנסיה של המשאית, חתמנו את היום במסעדה בפתח תקווה. אשתי כמעט וישבה שבעה עליי. כשחזרתי בחצות, היא ישבה ובכתה כבר המסכנה"...

משה וגנר, מספר על חוויות היציאה למסעדה -

"עייפים ורעבים, הגענו לפתח תקוה ונכנסנו לאיזו מסעדה. האנשים מסביב, לבושים חגיגית הביטו בנו בהשתוממות. לא זכור לי מה אכלנו, אבל כל מה שהניחו על השולחן נטרף: ביקשנו לחם שנטרף. ועד שהמלצר חזר שאלנו "איפה הלחם?". מיד כששבנו קצת לאיתנינו, נסענו הביתה. רק אז היינו מודעים לדאגה של המשפחות שלא ידעו מה קורה איתנו".

יוסל'ה שטפל מספר על הדרך בה נעשתה העבודה:

"שניים הקימו את הצריפים ושניים את האינסטלציה. במשך כחודש הקמתי כעשרים צריפים בינתיים גרתי פה. היינו הולכים ליהוד וקונים לחם עם משהו למריחה. כך היינו בעצם הבנאים של הצריפים הראשונים במגשימים"

נאמר לקבוצה שההתיישבות החדשה הזו צריכה להיות עובדה קיימת. ישראל נוימרק:

 "נאמר לנו: "אם אתם לא תעשו משהו שתוכלו להגיד שהתחלתם, אז יש כל הסיכויים שלא תוכלו להיות שם" היות ואני הייתי היחידי מבין הקבוצה שהיה עולה חדש, וכל רכושי יכול להיכנס לטרקטור, החלטתי שאהיה מן הראשונים. מכרתי את מקום מגוריי בכדי לשלם חלק משש מאות הלירות שנדרשו, כסף רב. ברשותי היו רק שלוש מאות לירות. בן דודי שעבד ברסקו סידר כך שאשלם שלוש מאות עכשיו ואת שלוש מאות הנוספים במשך הזמן. לאנשים אחרים היו דירות, לכן היה להם יותר קל להשיג את כל הסכום."

 

הצריפים  הראשונים, הזמניים, הוקמו על הגבעה. קירות עץ וגג הוקמו. הבונים השתמשו בבלוקים שמצאו בשטח, ועל ארבעה בלוקים הקימו צריף. שלמה שחר ויצחק גורן גיסו, התקינו את צינורות המים והאינסטלציה. במשך כחודש בנתה הקבוצה כ- 20 צריפים, אחר כך נבנתה מסגריה, וכך יכלו לפתוח בבניית הלולים לתרנגולות. בסיוע הסוכנות.

גדעון שלוס, אז ילד, הגיע עם הוריו למגשימים:

"הגענו למושב בשעת ערב, כאשר ירדתי מהמשאית פרצתי בבכי וצעקתי שאני רוצה לחזור הביתה (לת"א) אימא ניסתה להרגיע אותי באומרה שהגעתי לבית החדש שלא היה אלא צריף ללא שירותים ללא חלונות וכמובן ללא חשמל"

המושב בראשיתו נבנה כמו דגם של מחנה או מפעל חומה ומגדל ההיסטורי. את הצריפים הזמניים הביאו מוכנים. מגשימים נבנתה ופניה לכיוון גבול כפר מעש. מבני המושב היו : בריכת מים  שהוקמה על בסיס הבאר הערבית, וחדר אוכל.

על אספקת המים הזמנית מהבארות הישנות והחריש הראשון, שלמה שחר:

"את המים שאבנו מבאר ערבית שעמדה כ- 250 מטרים משטח המגורים. אחר כך, באמצעות טרקטור, חרשנו את השטח מאיזור הכביש הראשי ושורת הברושים עד לקצה רח' דוד נבון , וכן הלאה לחלקות ב' של היום. אני זוכר שסיבוב אחד של הטרקטור לקח לנו כשעתיים"

על ימי ההתאקלמות הראשונים באדמת המושב מספר יוסל'ה שטפל:

"משפחת נוימרק הגיעה ראשונה עם הילד. אחריהם שלמה שחר ומשפחתו.  הייתי צריך לשלם על המשק, נעזרתי בדודתי ובמעט הכסף שחסכתי. כך שילמתי לסוכנות 650 ליש"ט. המצב בראשית ימיו של המושב היה מאד קשה. מים שאבנו מן הבאר, ואולם, על הבאר היה אחראי מר דטנר, פקיד סוכנות, שגבה כסף על המים שלקחנו. אך יש לומר כי לא תמיד קיבל כסף: פעם קיבל ביצים, ופעם עופות, לא היתה ברירה אחרת. מר שלוס היה נוסע עם הפירדה והעגלה לפתח תקוה ומספק ירקות ומוצרי יסוד לקומונה.

גרתי בחדר רווקים עם חנן קמחי ויגאל מינצר ויחד גידלנו אפרוחים. כעבודה נוספת שמרתי בלילות עם נשק, זאת במשך חודש שלם. אציין כי כבר בימים הראשונים קיבלנו טרקטור לחריש. כשגמרו לחרוש התחילו החברים לשתול ירקות. אך גידולי הירקות לא סיפקו פרנסה. לכן התחלתי לחפש עבודה בתל אביב במסגרות, נסעתי השכם בוקר באוטובוס וחזרתי בערב.  הייתי קם ואוכל בחדר האוכל המשותף, ואז צועד אל תחנת האוטובוס הרחוקה"

 

 

 

טקס העלייה על הקרקע

 

יום העלייה על הקרקע נחוג ביום ה', י"ז בכיסלו התש"י. בחורף של סוף שנת 1949. סככה צנועה הוקמה למטרה זו בין הצריפים הזמניים ודגל ישראל כחול לבן התנפנף בגאון מעל בתי המושב. הנאומים והטקס היו מרשימים. שלושה גופים שעמדו מאחורי הקמת המושב כיבדו את האירוע: הסוכנות היהודית, חברת רסקו ואירגון הכפרים השיתופיים. מטעם העיר השכנה פתח תקווה השתתף מר שטמפפר, סגן ראש עירית פתח תקווה ובנו של ר' יהושע שטמפפר ממייסדי פתח תקווה.

ראשון כיבד את האירוע בנוכחותו לוי אשכול שאז כיהן כמנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, לזכותו יאמר כי בשנה זו עודד ודחף הקמת יישובים רבים. הוא הוסיף כי בידו הבטחה לסייע בידי המתיישבים בני המעמד הבינוני ובייחוד חיילים משוחררים.

בברכתו לעולים לאדמות מגשימים אמר אשכול כי הם ממשיכים את המסורת המפוארת של בוני פתח תקווה , קבוצת "הביאליסטוקאים" שבשנת 1883 החלו לעבד את אדמת יהוד.

דובר שני בטקס היה ד"ר  פרדר, מנהל חברת רסקו. הוא גולל את פרשת ההתיישבות של בני המעמד הבינוני והדגיש את הצורך הדחוף בהתנחלות רבתי. עוד אמר כי "אין עתיד להתיישבותנו, אם לא נצליח להקים במהרה יישובים חדשים במספר רב" בהמשך דבריו  מנה כשלושים נקודות התיישבות בכל רחבי הארץ המאוכלסות ב10,000 איש בני המעמד הבינוני.

יו"ר אירגון הכפרים השיתופיים (לימים האיחוד החקלאי) קרל איגל חתם בברכה והבטיח עזרה מירבית בקידום היישוב. הוא תבע את עלבון הכפרים השיתופיים שנקראים "התיישבות המעמד הבינוני" ואמר כי הם חקלאים לכל דבר  שאין ביניהם לבין המעמד הבינוני ולא כלום.

סדר הברכות הסתיים. הברכות היו קצרות וכוונו לעניין. אחר כך הגיע המברך האחרון: גשם ברכה ניתך על הארץ. חלום התגשם תרתי משמע.

המתיישבים שקודם לכן זרעו שטחים ניכרים שמחו על עצם העובדה כי הגשם ירווה את האדמה והיבול יעלה ויאיר פני אל המתיישבים. מספר משה וגנר:

"היום של העלייה לקרקע הגיע, את האירוע כיבד שקולניק (לוי אשכול), הוא דיבר גם ביידיש וגם בעברית. כמו כן נכח שם חבר מועצת פתח תקווה אברהם שטמפפר. היו אורחי כבוד, באו  מחברת רסקו, באו מהסוכנות. היה שולחן יפה, היו דגלים, וצרמוניה. הוחלט לתת למקום את השם מגשימים מפני שבעצם הגשמנו חלום"

לאחר מכן, תוך גשם ברכה שוטף, התקיים טקס נטיעות להנצחת הנופלים, חבריהם של המתיישבים. ראשונים התכבדו ראשי המוסדות המיישבים ובראשם לוי אשכול ולאחריהם הילדים, בני דור העתיד, דור ההמשך שיצעד צעדיו הבטוחים במדינה החדשה.

הוספת תגובה

ניוזלטר מגשימים
לקבלת עידכונים וארועים בישוב מגשימים ללא עלות, מלאו את הטופס הבא: